(A-8559) יפו, רחוב בן גמליאל

יואב ארבל, רשות העתיקותFollow

הרשאה/רישיון

A-8559

דוח חפירה

בחודש יולי 2018 נערכה חפירת הצלה ברחוב בן גמליאל 10 ביפו (הרשאה מס' 8559-A; נ"צ 177303-38/662219-46; איור 1), לקראת הקמה של גינה ציבורית. החפירה, מטעם רשות העתיקות ובמימון מחלקת שפ"ע בעיריית תל אביב-יפו, נוהלה על ידי י' ארבל (צילום שטח), בסיוע י' עמרני (מנהלה), א' בושנינו וא' רייס (הכנת שטח), ו' אסמן (מדידות ושרטוט), י' דלרזון (תכנית), פ' גנדלמן, ח' טורגה וא' דה-וינסנס (כלי חרס), ע' שטרן (נספח כלי חרס), מ' שויסקיה (ציור כלי חרס), י' גורין-רוזן (זכוכית), א' גליק (כדור תותח), ל' ראוכברגר (מקטרות), א' רזניצקי (מעבדת מתכות), ר' קול (נומיסמטיקה), ק' עמית, א' גורזלזני וי' אגמון (צילום ממצא) וד' אבו-צלאח ממחוז תל אביב.

בקרבת האתר נערכו חפירות נרחבות בשנים האחרונות. מצפון לאתר נחשפו שרידי בנייה דלים ובור אשפה גדול מהתקופה ההלניסטית, ממצא קרמי מהתקופה הביזנטית ושני קירות משלהי התקופה העות'מאנית (Arbel 2020; איור 1: 7213-A). ברחוב בית אשל שממערב לאתר נחשפו מכלול בנייה מהתקופה ההלניסטית (מרמלשטיין 2021 [איור 1: 8477-A]) ושרידי בנייה וממצאים מהתקופות הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, האסלאמית הקדומה והצלבנית (ברקן ובושנינו 2012 [איור 1: 5455-A]). מדרום-מזרח לאתר התגלו חרסים מהתקופה הביזנטית ובורות אשפה מהתקופה העות'מאנית המאוחרת ומימי המנדט הבריטי (הרשאה מס' 7071-A).

החפירה הנוכחית כללה שישה ריבועים (4 × 4 מ'; איור 2), חמישה מהם בחלק המערבי של השטח, שבו אותרו שרידי בנייה בבדיקות קודמות. הריבוע הנוסף השישי נחפר בחלק המרכזי של השטח, ונחשפה בו רצפת אריחים. בחפירה נחשפו שרידים משני שלבי בנייה המתוארכים לתקופה העות'מאנית המאוחרת (המאה הי"ח–ראשית המאה הכ' לסה"נ).

השלב הקדום

התגלה מכלול בנייה קטן, הכולל שלושה קירות מחוברים (W31 ,W26 ,W13). ממזרח לו נחשפו קיר (W5), מתקן (L28) ואומנה (W29), וממערב לו אומנה נוספת (W21). משלושת קירות המכלול השתמרו קשתות היסוד שעליהן הם נבנו (איור 3); הן מאפיינות את הבנייה ביפו בתקופה העות'מאנית (יקואל ומרכוס תשע"ז:47–49; ארבל 2010; ראם 2010; Arbel 2021a:33, 35, 38; Arbel 2026:15). הקשתות נבנו מאבני גיר וכורכר מסותתות וטיח ששימש למליטה. נראה שהקירות שהושתתו על הקשתות פורקו לקראת בניית השלב המאוחר, ואבניהם נוצלו לבנייה בשימוש משני. מעל הקשת של קיר 26 השתמר חלק מהקיר (W19; איור 4), שנבנה משתי שורות של אבני כורכר מסותתות וביניהן ליבה של אבני שדה קטנות, עפר וסיד. אל יסודותיו של קיר 26, העמוקים ביותר מבין שרידי הבנייה, ניגשות הצטברויות עפר (L23 ו-L25), ונחשפו בהן חרסים מהתקופה העות'מאנית המאוחרת ומעט חרסים מהתקופה הביזנטית. ממצא דומה נחשף בהצטברות עפר (L15) הניגשת לקיר 13.

קיר 5 (איור 5), ששייכותו למכלול הבנייה אפשרית אך אינה מוכחת, שונה בשיטת בנייתו. הוא לא הושתת על קשתות יסוד אלא על שני נדבכי מסד, שנבנו מאבני כורכר בינוניות שחלקן סותתו בסיתות גס. הייחוס למכלול שממערב לו מוצע מפני שמיקומו תואם קיר סוגר במזרח המכלול, וכן כי השכבה שהתגלה בה עמוקה מזו של קירות השלב המאוחר. כמו כן, שיטת בנייתו שונה מזו של קירות השלב המאוחר. אל קיר 5 ניגשת רצפת עפר מהודק (L32). בקצהו הדרומי נמשך הקיר אל מחוץ לריבוע החפירה, ובקצהו הצפוני הוא ניגש למתקן 28 (ר' איור 5). זהו מתקן מלבני, שדופנותיו נבנו מאבנים; חלקו המזרחי לא השתמר ושימושו אינו ברור. הפן החיצוני של דופנותיו הדרומית והמערבית של המתקן טויחו. בתוך המתקן התגלה מילוי אדמה עשיר בממצא קרמי, המלמד שבשלב המאוחר שימש בור אשפה (להלן). במתקן התגלו בעיקר שברים של קנקני אנטיליה, ולצדם נחשפה כמות קטנה של שברי קנקנים, פכים וקדרות מהתקופה העות'מאנית. בקנקני האנטיליה התגלו כמה שברים מהטיפוס המקומי, הנפוץ ביפו ובאתרים אחרים בני התקופה בארץ ישראל, ושברים רבים מטיפוס מצרי, שהתגלה ביפו לראשונה (להלן). המתקן צמוד מדרום לאומנה 29 (ר' איור 5), שנבנתה מאבנים מסותתות היטב; אבניה הן הגדולות ביותר שהתגלו בחפירה. הקשרה האדריכלי אינו ברור, ונראה שקירות המבנה שאליו הייתה שייכת פורקו במהלך בניית קיר (W4, להלן) בשלב המאוחר. אומנה 21 (איור 6) התגלתה תחת שרידים מהשלב המאוחר. אופן בנייתה וחומרי הבנייה דומים לאלה של שרידי השלב הקדום.

השלב המאוחר

קירות השלב הקדום פורקו ונבנו קירות חדשים (W17 ,W9 ,W6 ,W4 ,W2 ,W1), שהושתתו לעתים על קשתות היסוד הקדומות. קיר 2 הושתת על קשת היסוד של קיר 31 (איור 7). הקשת רחבה מהקיר, בניגוד לבנייה המוכרת ביפו בתקופה העות'מאנית, שבה עובי הקשת ועובי הקיר שמעליה בדרך כלל אחיד. כמו כן, הקיר נבנה בסטייה קלה מקו הקשת. בנוסף, בולט ההבדל בשיטת הבנייה של הקירות: בשני השלבים הם נבנו מאבני כורכר מסותתות וביניהן ליבת אבנים, עפר וסיד, אך בשלב המאוחר שולבה בליבתם אדמת חמרה דחוסה. שילוב אדמת החמרה בליבה מוכר ממבנים מהמאה הי"ט לסה"נ ביפו (Arbel and Rauchberger 2020a:259; 2020b:38) ומבטיח את מיצוק הקירות ועמידותם, גם אם הם צרים. דוגמא לכך נראית בקיר 1 (איור 8) שרוחבו רק כ-0.4 מ', ובחלקו המערבי, שמחוץ לשטח החפירה, הוא שרד לגובה של 2 מ' לכל הפחות; הקיר נבנה על יסודות רדודים ולא הושתת על קשת מהשלב הקדום. ההבדל בשיטות הבנייה ניכר גם בנקודת החיבור בין קיר 1, המחוזק באדמת חמרה, לבין קיר 13 מהשלב הקדום, שאינו כולל חומר ליכוד כזה (איור 9).

בדרום השטח התגלתה תעלת שוד (L34) של אבני קיר 26 מהשלב הקדום, ששימשו כנראה לבנייתו של קיר 2 שחתם את תעלת השוד. קירות 1 ו-2 מתחברים בזווית ישרה, ויוצרים פינה המעובה מהקירות באופן ניכר. נראה שהפינה שימשה מסד לקשת קימרון, כפי שנראה במבנים מהתקופה העות'מאנית ביפו שנותרו עומדים כיום (איור 10). במרחב שנוצר בין קירות 1 ו-2 עובר קיר 9, שנבנה מאבנים בשימוש משני. אל קיר 9 ניגשת רצפת עפר מהודק (L33; איור 11). קירות 4 ו-17 ממשיכים את קיר 1 לכיוון מזרח ונראה שחתכו את אומנה 29 מהשלב הקדום. חזיתו הצפונית של קיר 4 נפגעה ופורקה בחלקה עם התקנת פיר תשתית (L30; איור 12), שנחפר ודופן בלבני סיליקט בימי המנדט הבריטי או מאוחר יותר. קיר 6 שנחשף בצפון-מזרח השטח השתמר גרוע ושרד ממנו נדבך יחיד בלבד; ההקשר שבו נבנה אינו ברור. קיר 17 נבנה הישר על קיר 13 מהשלב הקדום. בשלב זה נחשפו שברי כלי חרס מהתקופה העות'מאנית, פסולת מהעשורים האחרונים ואפר מפני השטח. זאת לעומת החומר הקדום יותר שנחשף סמוך לקיר 13 (ר' לעיל). מכאן ששני שלבי הבנייה ניכרים גם באופי הממצא.

בדרום-מזרח שטח החפירה, סמוך לפני השטח, נחשף קטע של רצפת אריחים שחורים-לבנים (L11; איור 13) ששימשה במבנה שנהרס לחלוטין. רצפות מסוג זה נבנו ביפו למן המחצית השנייה של המאה הי"ט לסה"נ. תחילה יובאו האריחים ששימשו בבניית רצפות אלה, ובסוף המאה הי"ט–תחילת המאה הכ' הוחל ייצורם בבתי מלאכה מקומיים. רצפות אלה משמשות עדיין בבתים רבים ביפו, ואחרות נחשפו בחפירות ארכיאולוגיות (דיין 2018; Arbel 2026:16).

ממצא כלי החרס

המכלול הקרמי מהחפירה אופייני ברובו לשכבות מהתקופה העות'מאנית המאוחרת ביפו, כמו גם מאתרים רבים מתקופה זו ברחבי הארץ. מרבית הכלים הם כלי אגירה, בישול, מזיגה, שתייה ומאור מבתי יוצר מקומיים, ובהם בעיקר כלים אפורים ממשפחת כלי עזה. שלא כאתרים אחרים ביפו, בחפירה זו התגלה ממצא מיובא מועט, הכולל שברי קערות וספל מזוגגים מאנטוליה וכמה שברים של רעפי מרסי (להלן). נראה שהסיבה למיעוט הממצא המיובא היא מיקום האתר במרחק רב יחסית מלב העיר, באזור שעד ימי המנדט הבריטי היה חקלאי-כפרי. תרומתו העיקרית של ממצא החרסים היא בקנקני האנטיליה מטיפוס מצרי, שהתגלו ביפו לראשונה.

מקצת הממצא קדום לתקופה העות'מאנית המאוחרת. התגלו שבר ידית של אמפורה מהתקופה ההלניסטית (לא צויר), שפת קערה מיובאת מטיפוס African Red Slip Ware (איור 1:14) מהתקופה הביזנטית (המאות הה'–הו' לסה"נ) וכמה חרסים מהתקופה הצלבנית (שטרן, נספח). החרסים מהתקופה הצלבנית, כמו גם מטבע (ר"ע 178478) המתוארך לימי אמרליך ה-I ויורשיו (1163 ו-1187 לסה"נ), שהתגלה במצבור עפר מהתקופה העות'מאנית המאוחרת, קשורים להתפשטות העיר מזרחה בתקופה זו, שבשיאה הגיע גבולה המזרחי עד לרחוב יהודה מרגוזה של ימינו (Arbel and Rauchberger 2020b:33–34). עוד התגלה שבר של קערה מעוטרת מהתקופה העות'מאנית הקדומה (שטרן, נספח), שדומות לה נדירות ביפו, שכן לא התקיים ביפו יישוב בתקופה זו.

קערות מיובאות. התגלו שני שברים של קערות מזוגגות מטיפוס Drip-Painted Ware, האחת בגווני חום-צהוב (איור 2:14) והשנייה בגווני אפור-ירוק (איור 3:14). קערות כמותן נפוצות באתרי יפו, ויוצרו בבתי יוצר בדידימוטיכו (Didymoteicho) ובצ'נקלה (Çanakkale).

קדרות. התגלו כמה שברי קדרות שרובן ממשפחת כלי עזה (איור 4:14–6). לקדרות שפת מדף ישרה או נוטה חוצה, משטח פנימי מוחלק ובסיס טבעת. קדרות אלה (מעג'נה) שימשו בעיקר להכנת מזון, כגון לישת בצק ללחם ושטיפה וייבוש של פרות וירקות (ישראל 186:2006–193). כשנפסלו לייעודן המקורי, שימשו הגדולות שבהן לשטיפת כלים ולהשקיית עיזים.

ספל מיובא. התגלה שבר שחוק של ספל קפה (איור 7:14) מזוגג דמוי חרסינה, מעוטר מפנים ומחוץ בדגמים צמחיים. ספלים מסוג זה יוצרו במערב אנטוליה בבתי היוצר קותהיה ואיזניק (Kütahya, Iznik). הגוונים האופייניים להם הם שחור, ירוק, אדום וכחול. באותה תקופה יובאו ספלי קפה גם מאירופה, בעיקר ממייסן שבגרמניה, אך אלה יוצרו לרוב מפורצלן אמיתי.

קנקנים. התגלה קנקן (ג'ארה; איור 8:14) ולו שתי ידיות הצמודות לתחתית הצוואר. קנקנים כמותו נועדו בעיקר לנשיאה ולאגירה של מים, וחלקם עוטרו בלחיצות בוהן או סירוק גלי. הם היו נפוצים בתקופה העות'מאנית. קנקנים דומים נמצאו גם בכלי עזה. עוד התגלה קנקן (בורנייה; איור 9:14) שלו גוף סגלגל ושפת מדף ובה חריץ להתאמת מכסה. קנקנים כמותו התגלו במגוון מידות ולחלקם ידיות אוזן קטנות; הם נועדו בעיקר לאחסון לבן וחמאה.

קנקן אנטיליה מטיפוס מקומי. קנקנים אלה (אנטל או קאדוס; איור 10:14) שולבו בשרשרת קנקנים שהורכבו על מתקן אנטיליה לשאיבת מים. חלקם העליון גלילי ופתחם רחב על מנת לאפשר מעבר מהיר של מים; לחלקם התחתון צורת קונוס. הם מתוארכים לסוף המאה הי"ח ולמאה הי"ט לסה"נ (Ayalon 2000:224–225). עם סיום השימוש בהם הם נוצלו בשימוש משני לבנייה (כתחליף לכיזאן), אגירה וגידול צמחים, ולעתים נדירות אף לקבורת עוברים (Arbel 2021a:46).

קנקני אנטיליה מטיפוס מצרי. לקנקנים אלה (קאדוס כביר; איור 11:14, 12) בסיס כפתור, שפה פשוקה וגוף פחוס, המבדילים אותם מקנקני האנטיליה המקומיים (ישראל 75:2006–76, איור 27, ור' שם הפניות ל-Henein 1997; לתהליך ייצור הכלים, ר' Ménassa and Laferrière 1974:18–20 ). סביר להניח שהכלים יוצרו על ידי קדרים מצריים שהיגרו ליפו בתקופת שלטון אברהים פחה (1831–1840 לסה"נ), שייצרו את הקנקן שהיה מוכר להם ממולדתם והשתמשו בחומרים מקומיים (Arbel 2021b:245–249), או על ידי צאצאיהם. זוהי עדות ארכיאולוגית ראשונה לגל ההגירה המצרי ליפו ולהקמת היישובים (סכנאת) בסביבותיה, כפי שהוזכר במקורות היסטוריים (קרק 18:1984). החפירה הנוכחית היא היחידה שבה זוהו עד כה ביפו כלי אנטיליה מטיפוס מצרי, מלבד פריט יחיד שהתגלה לאחרונה בחפירות ברחוב שמעון הצדיק (הרשאה מס' 8302-A). כלי דומה, שהתגלה בחפירה ברחוב מרזוק ועזר (ראוכברגר 2009: איור 4:10), זוהה ככלי אנטיליה מהתקופה הרומית התיכונה (המאות הב'–הג' לסה"נ; Ayalon 2000:221–222, Fig. 3.1).

פכים. התגלה פך (קוז; איור 13:14) שלו גוף סגלגל, צוואר קצר ומתרחב, שפת משפך צבוטה וידית. פכים מסוג זה נועדו לנשיאה ולמזיגה של מים וחלקם נושאים עיטורים. לפך נוסף שהתגלה (בריק; איור 14:14) גוף סגלגל, צוואר ארוך, בסיס טבעת ושתי ידיות הנמתחות מבסיס הצוואר לכתף הכלי. לצד אחת הידיות זרבובית למזיגה. פכים כמותו נועדו לנשיאת מים והיו נפוצים בשימוש יומיומי בארץ במאות הי"ח–הכ' לסה"נ. הם נפוצים באתרים מהתקופה, וכן תוארו בספרות הנוסעים מהמאה הי"ט לסה"נ ומופיעים באיורים ותצלומים היסטוריים (ישראל 146:2006–161).

נר. התגלה שבר גוף של נר פתוח (סיראג'; איור 15:14). לסוג זה של נרות שפה צבוטה לפתיל. נרות אלה, המזכירים נרות קדומים מתקופות הברונזה והברזל, היו מקור מאור עיקרי בבתי הפלאחים. הפתיל היה עשוי פשתן או כותנה, ושמן זית שימש חומר בערה. הנרות יוצרו ללא שינויים לאורך המאות הי"ח והי"ט לסה"נ והתגלו באתרים שונים בארץ.

ראש נרגילה. הנרגילות הופיעו במחצית הראשונה של המאה הי"ז לסה"נ, ותפוצתן גדלה בהדרגה. ראשי הנרגילה עשויים חרס ומעוטרים במגוון מוטיבים. ראש הנרגילה שהתגלה (איור 16:14) דל בעיטור, אולי עקב שחיקה. ראשי נרגילה נפוצים בחפירות יפו, אם כי הרבה פחות ממקטרות החרס (צ'יבוק; ראוכברגר, להלן). בעוד שייצור המקטרות פסק עם הופעת הסיגריות, נרגילות נותרו בשימוש בלבנט ומחוץ לו עד ימינו.

רעף מרסי. הרעף (איור 17:14) יוצר במפעל האחים Roux שבכפר St. Henri, כיום שכונה בעיר מרסיי בצרפת. המפעל החל לייצר באמצע המאה הי"ט לסה"נ וייצא רעפים וחומרי בנייה אחרים לארץ ישראל עד לשנות ה-30 של המאה הכ' (איילון 2002). רעפים ממפעל זה נפוצים במכלולים קרמיים מהתקופה העות'מאנית המאוחרת. גם כיום ניתן עדיין למצוא קירוי ברעפי Roux בכמה מבני ציבור ודת היסטוריים בערים בארץ.

מקטרות חרס

ליאור ראוכברגר

בחפירה נמצאו שברים של שש מקטרות חרס לעישון טבק (Chibouk; איור 1:15–6) מהתקופה העות'מאנית. מקטרת מס' 1 שייכת לטיפוס J-PIPE-18A, שהוגדר בחפירות הקישלה ביפו (Vincenz 2021: Figs. 8.6.4–8.6.18) ותוארך למאה הי"ח לסה"נ. למקטרת קערה כדורית בדגם פרח, שעלי הכותרת שלו עוצבו בצילוע באמצעות קווי מקדה אנכיים. הקנה קצר ומעוקל ומסתיים בטבעת חיזוק ממוסגרת בקווי מקדה דקים ומעליה טבעת קצה פשוטה. ממקטרת מס' 2 השתמרה צדודית שלמה. למקטרת קערה עגולה, עמוקה ופשוטה ששפתה מעוטרת בשני פסי מקדה אופקיים משוננים. בסיס הקערה מעוטר בשני פסי מקדה משוננים היוצרים דגם V המסמן את השדרית. הקנה מעוקל ופשוט וקצהו נפוח ומעוטר בשני פסי מקדה אופקיים היוצרים דגם של קווים אנכיים. קצה קנה נפוח ומעוטר באופן דומה מאפיין גם את מקטרות מס' 3 ו-4. למקטרת מס' 5 קצה קנה נפוח עם עיטור מקדה שונה מעט, שבו מעין בליטות במקום קווים ישרים. למקטרת מס' 6 קנה נפוח בחלקו העליון ועיטור של קווים אנכיים חרותים ממוסגרים בקו מקדה דק משונן. טיפוסי מקטרות 2–6 היו נפוצים ביפו ובארץ במחצית השנייה של המאה הי"ט לסה"נ. למקטרות חיפוי בצבעי אדמה (חום ואדום), קערות עגולות, מזוות או דמויות דיסק, שלהן שפה ישרה או מתרחבת חוצה, עיטורי מקדה או חריתה וטביעות חותם (Rauchberger 2017: Groups 2–3).

ממצא הזכוכית

ממצא הזכוכית דל וכולל בעיקר שברי בקבוקים מהמאה הכ' לסה"נ ושברים אחדים של כלים קדומים יותר (לא צוירו). בכלים הקדומים שבר של נר כלילה חלול ובסיס טבעת חלול של גביע יין מהתקופה הביזנטית (המאות הה'–הז' לסה"נ). מלבד שברי הבקבוקים מהמאה הכ' לסה"נ נחשפו מזמן זה גביע גדול מזכוכית כחולה, שיוצר אולי ביציקת מכונה, ושבר של צמיד מסובב שחתכו עגול.

כדור תותח

אלכסנדר גליק

במצבור עפר סמוך לפני השטח התגלה כדור תותח מסוג common shell (75–76 מ"מ קוטר; לא ניתן למדידה מדויקת עקב קורוזיה חזקה; איור 16). זהו כדור מטיפוס round shot — כדור עגול מלא ללא חומר נפץ, השייך לתותח קל (3–4 פאונד; Dawson, Dawson and Summerfield 2007:125–126). כדורים מסוג זה היו בשימוש בפרק זמן ארוך, מהמחצית השנייה של המאה הט"ו ועד לשליש האחרון של המאה הי"ט לסה"נ, ולכן אי אפשר לתארך את הכדור ביתר דיוק. הכדור התגלה במרחק כ-400 משער הראשי של העיר יפו. ניתן על כן להניח שהוא נורה על ידי מגיני העיר לעבר כוחות אויב שתצפתו על נקודה אסטרטגית זו, אם כי אין בכדור התותח היחיד ראיה לקיום עמדה צבאית במקום.

סיכום

החפירה תרמה מידע חדש בנוגע למרחב החקלאי של יפו בתקופה העות'מאנית ולתהליך העיור שחל בה בשלהי התקופה ובימי המנדט הבריטי. מבני השלב הקדום שייכים כנראה לזמן שבו היה האזור חקלאי. על פי אחדים מתושבי הסביבה, תחת אחד המבנים הסמוכים לחפירה חתומה באר. אם נכון הדבר, נראה שזמנה הוא זמנם של המבנים מהשלב הקדום. קנקני האנטיליה מטיפוס מצרי מתכתבים עם העדויות ההיסטוריות על התיישבות של חקלאים מצריים בעיר באותה תקופה. העדות הארכיאולוגית לפירוק מבני השלב הקדום, ששימשו במרחב חקלאי, ובנייה של מכלול חדש מעליהם, ממחישה את תהליך העיור. קיר 1 מתחבר למסגד סיקסיק הסמוך. נראה שמכלול הבנייה המאוחר השתייך למתחם המסגד, אם כי אי אפשר להוכיח זאת שכן המסגד שופץ ונקודת החיבור לקיר 1 הוסתרה בבנייה חדשה. בחפירה לא נמצאו שרידי בנייה קדומים לתקופה העות'מאנית, אך תחת המבנים נחשפו חרסים מהתקופות ההלניסטית, הביזנטית והצלבנית, כפי שהתגלה במרבית האתרים שנחפרו ביפו.

הפניות

איילון א' 2002. רעפי מרסי וחיקוייהם בארץ ישראל. בתוך א' איילון וש' שריף (ספדי). ארמונות נסתרים – ציורי קיר ותקרות בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית (1856–1917) (קטלוג תערוכה מוזיאון ארץ ישראל). תל אביב.

ארבל י' 2010. יפו, רחוב הצורפים. חדשות ארכיאולוגיות 122. https://doi.org/10.69704/jhaesi.116.2004.1474-he

ברקן ד' ובושנינו א' 2012. יפו. חדשות ארכיאולוגיות 124. https://doi.org/10.69704/jhaesi.116.2004.2161-he

הדד א' וראוכברגר ל' 2019. חפיר מהתקופה הצלבנית ושרידים אחרים מרחוב יהודה הימית ביפו. עתיקות 19:95–42. https://doi.org/10.70967/2948-040X.2069

דיין א' 2018. יפו, רחוב התעודה האדומה. חדשות ארכיאולוגיות 130. https://doi.org/10.69704/jhaesi.116.2004.25484-he

יקואל א' ומרכוס ג' תשע"ז. השוליים הצפוניים-מזרחיים של העיר יפו לאור החפירות בשדרות ירושלים והסביבה. עתיקות 43:88–70. https://doi.org/10.70967/2948-040X.1799

ישראל י' 2006. משפחת כלי עזה השחורים מן התקופה העות'מאנית. מחקר לשם מילוי חלקי של הדרישות לקבלת תואר 'דוקטור לפילוסופיה'. אוניברסיטת בן גוריון. באר שבע.

מרמלשטיין מ' 2021. יפו, רחוב בית אשל. חדשות ארכיאולוגיות 133. https://doi.org/10.69704/jhaesi.116.2004.25894-he

קרק ר' 1984. יפו, צמיחתה של עיר, 1799–1917. ירושלים.

ראוכברגר ל' 2009. יפו, רח' מרזוק ועזר. חדשות ארכיאולוגיות 121. https://doi.org/10.69704/jhaesi.116.2004.1075-he

ראם ע' 2010. יפו, בית החולים הצרפתי. חדשות ארכיאולוגיות 122. https://doi.org/10.69704/jhaesi.116.2004.1566-he

References

Alexandre Y. 2012. The Pottery. In Y. Alexandre. Mary’s Well, Nazareth: The Late Hellenistic to the Ottoman Periods (IAA Reports 49). Jerusalem. Pp. 57–88. https://doi.org/10.2307/j.ctt1fzhd9z.8

Arbel Y. 2017. Excavations at the Armenian Compound in Jaffa, 2006–2007: Final Report. In A.A. Burke, K. Strange-Burke and M. Peisltöcker eds. The History and Archaeology of Jaffa 2 (The Jaffa Cultural Heritage Project Series 2; Monumenta archaeologica 41). Los Angeles. Pp. 327–338. https://doi.org/10.2307/j.ctvdmwwr7.27

Arbel Y. 2020. Building Remains from the Hellenistic, Byzantine and Late Ottoman Periods on Ben Gamliʼel Street, Yafo. ʻAtiqot 100:389–402. https://doi.org/10.70967/2948-040X.2115

Arbel Y. 2021a. Stratigraphy. In Y. Arbel ed. Excavations at the Ottoman Military Compound (Qishle) in Jaffa, 2007, 2009 (The Jaffa Cultural Heritage Project Series 4; Ägypten und Altes Testament 91). Münster. Pp. 15–58. https://doi.org/10.2307/jj.18654672.6

Arbel Y. 2021b. New Archaeological Indicators for Muslim Immigrants in Late Ottoman Jaffa. Aram 33:239–258. https://doi.org/10.5194/ica-proc-3-2-2021

Arbel Y. 2026. Reemergence of Street Planning in Yafo (Jaffa): The Late Ottoman Ha-Ẓorfim Compound. ‘Atiqot 120:1–20. https://doi.org/10.70967/2948-040X.2417

Arbel Y. and Rauchberger L. 2020a. Remains from the Hellenistic through the Late Ottoman–British Mandate Periods in the Magen Avraham Compound, Yafo (Jaffa). ʻAtiqot 100:245–277. https://doi.org/10.70967/2948-040X.2104

Arbel Y. and Rauchberger L. 2020b. Remains from the Middle Bronze Age II and the Hellenistic, Roman, Byzantine, Crusader, Late Ottoman and British Mandate Periods on Rabbi Yehuda Me-Raguza Street, Yafo. ʻAtiqot 100:17–52. https://doi.org/10.70967/2948-040X.2083

Ayalon E. 2000. Typology and Chronology of Water-Wheel Pottery Pots from Israel. IEJ 50:215–226.

Dawson A.L. Dawson P.L. and Summerfield S. 2007. Napoleonic Artillery. Ramsbury.

Gendelman P. and Dayan A. 2020. Pottery Vessels and Stone Artifacts from the Persian, Roman and Byzantine Periods at the French Hospital Compound, Yafo. ʻAtiqot 100:157–188. https://doi.org/10.70967/2948-040X.2094

Kletter R. 2004. Jaffa, Roslan Street. ʻAtiqot 47:193–207. https://doi.org/10.70967/2948-040X.2190

Henein H. 1997. Poterie et potiers d'Al-Qasr. Oasis de Dakhla. Le Caire.

Ménassa L. and Laferrière P. 1974. La Sāquia; technique et vocabulaire de la roue à eau égyptienne. Cairo.

Rauchberger L. 2017. Ottoman Clay Tobacco Pipes from the Seawall Excavations in Jaffa. In A.A. Burke, K. Strange-Burke and M. Peilstöcker eds. The History and Archaeology of Jaffa 2 (The Jaffa Cultural Heritage Project Series 2; Monumenta archaeologica 41). Los Angeles. Pp. 249–269. https://doi.org/10.2307/j.ctvdmwwr7.21

Vincenz A. de. 2017. Ottoman Pottery and Glass Bracelets from Yafo, Jerusalem Boulevard and Its Vicinity. ʻAtiqot 88:117–129. https://doi.org/10.70967/2948-040X.1800

Vincenz A. de. 2019a. The Ceramic Assemblage from Kefar Gabirol, el-Qubeibe. ʻAtiqot 96:171–198. https://doi.org/10.70967/2948-040X.2049

Vincenz A. de. 2019b. The Late Ottoman-Period Pottery from Kafr ʻAna, Or Yehuda. ʻAtiqot 95:219–227. https://doi.org/10.70967/2948-040X.2074

Vincenz A. de. 2020a. Byzantine- and Ottoman-Period Pottery Assemblages from Rabbi Yehuda Me-Raguza Street, Yafo. ʻAtiqot 100:75–119. https://doi.org/10.70967/2948-040X.2086

Vincenz A. de. 2020b. Ceramic and Porcelain Vessels of the Ottoman Period from the French School on Yefet Street, Yafo. ʻAtiqot 100:497–512. https://doi.org/10.70967/2948-040X.2123

Vincenz A. de. 2020c. Ottoman–Period Ceramic Artifacts from the Magen Avraham Compound, Yafo. ʻAtiqot 100:293–347. https://doi.org/10.70967/2948-040X.2107

Vincenz A. de. 2021. Porcelain and Ceramic Vessels of the Ottoman Period. In Y. Arbel ed. Excavations at the Ottoman Military Compound (Qishle) in Jaffa, 2007, 2009. The History and Archaeology of Jaffa 4. Münster. Pp. 127–304. https://doi.org/10.2307/jj.18654672.11