(Z-32/2022, A-8915) חורבת מרשן

הרשאה/רישיון

A-8915, Z-34/2022

דוח חפירה

בחודשים דצמבר 2021 ודצמבר 2022 נערכו שתי עונות חפירה בחורבת מרשן הסמוכה לנחל שקמה (הרשאות מס' 8915-A ו-34/2022-Z; נ"צ 167726-55/605379-427; איור 1). החפירה, מטעם רשות העתיקות, היא פרויקט קהילתי, ובו השתתפו תלמידי כיתות ט' מבית החינוך המשותף הניסויי שער הנגב. החפירה נוהלה על ידי א' שמואלי וש' בלוך-ליפשיץ, בסיוע י' אלעמור (מנהלה), א' אלג'ם, א' מונטגיו וא' אזולאי (מדידות ושרטוט), א' לוי (צילום אוויר), א' גולני (הנחייה מדעית), ל' קופרשמידט (מעבדת מתכות), ד' גזית (צילום ממצא), א' לסטר (צמיד מתכת), י' אורבך, ק' סורקין וא' פרייברג (מעבדה דיגיטלית), נ' וילר (גיאולוגיה), ר' דגן, ה' אזרד, ג' זוהר, א' להבי וח' אטל (חינוך), ק' סופר, ד' טובים, י' בורדוביץ', ה' שחר וא' חן מרשות הטבע והגנים, א' ליבשטיין וי' דדיה מהמועצה האזורית שער הנגב ור' לקס, ת' מזרחי, ג' קלין-דואניס וא' דרורי מצוות בית הספר. כן סייעו מ' עג'מי, ע' ברזילי, ס' גנור, ע' רסיוק, ולדיק ליפשיץ וטל קיסר ממרחב דרום ברשות העתיקות.

חורבת מרשן מרוחקת כ-2 ק"מ מדרום-מערב לקיבוץ ברור חיל וכ-250 מ' מדרום לאפיק נחל שקמה (איור 1). את האתר סקרה הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל (PEF) במהלך שנות ה-70 של המאה הי"ט לסה"נ, והוא סומן במפה כחורבה קטנה (ח'ירבת אל-מרשאן). בסקר שנערך בשנת 1977 בנחל שקמה תועדו באתר שרידי יישוב מהתקופה הביזנטית (כ-20 דונם), ובהם שרידי מבנים ושני בורות מים, וכן חורבותיו של כפר ערבי נטוש (למדן ואחרים תשל"ח:182). האתר נסקר גם במסגרת סקר ישראל (הוסטר 2017: אתר 138), וזוהו בו שרידי יישוב קדום תחת הריסות של כפר ערבי משלהי התקופה העות'מאנית וראשית ימי המנדט הבריטי, ולוקטו ממצאים מהתקופות הברונזה התיכונה 1 והרומית עד ימינו.

בחפירות נפתחו שני ריבועים בשוליים המערביים של החורבה, ונחשפו שרידי מבנה איתן שתוארך על סמך הממצא הקרמי לתקופות הביזנטית והאסלאמית הקדומה (המאות הו'–הט' לסה"נ). כן התגלו שבר מקטרת חרס משלהי התקופה העות'מאנית ושבר צמיד מתכת.

המבנה. נחשף חלק ממבנה איתן חד שכבתי (איורים 2, 3), ובו קטע מרצפת פסיפס (L103; כ-1.0 × 2.7 מ') ושני קירות (W1 ו-W2). קטע רצפת הפסיפס הונח על תשתית שנבנתה מחומר מליטה לבן וחלוקי נחל. הפסיפס עשוי מאבנים קטנות בצבעים לבן, כחול ואדום, שהונחו בצפיפות של 100 אבנים לדצימטר. הפסיפס מעוטר בשלושה פסים מקבילים בצבעים כחול ואדום, כנראה מסגרת הפסיפס. מהפס האדום הפנימי תלויים דגמים צמחיים בצבע אדום, אולי עלי קיסוס. רצפת הפסיפס ניגשת לקירות 1 ו-2. קיר 1 (0.5 מ' רוחב, כ-1.5 מ' אורך חשיפה) השתמר לגובה של שלושה נדבכים העשויים אבני כורכר מהוקצעות, שלוכדו בחומר מליטה. הפן החיצון של הקיר טויח בטיח לבן. מקיר 2 (0.5 מ' רוחב, 1.8 מ' אורך חשיפה) השתמר נדבך היסוד בלבד שנבנה מחלוקי נחל גדולים. מעל רצפת הפסיפס נחשפה הצטברות של קרקעת לס מעורבת בחרסים (101L), כנראה מפולות שהצטברו כאשר המבנה יצא משימוש.

כלי החרס. כלי החרס התגלו בלוקוס 101, והם מתוארכים לסוף התקופה הביזנטית – ראשית התקופה האסלאמית הקדומה (איור 1:4–13), פרט למקטרת (איור 14:4), המתוארכת לשלהי התקופה העות'מאנית. לקערה 1 שפה פשוטה. קערות מטיפוס זה נפוצות במאות הח'–הי' לסה"נ. קערות 2 ו-3 שטוחות ולהן שפה פשוטה מקופלת לפנים, והן נפוצות בדרום ארץ ישראל במאות הו'–הז' לסה"נ. לקערה 3 שפה מעוטרת בעיטור בוהן. קערה 4 מיוחסת למשפחת CRS, ולה שפה נוטה לפנים; היא נפוצה במאה הו'–המחצית ראשונה של המאה הח' לסה"נ. ספל 5 מיוחס למשפחת FBW, ולו שפה פשוטה נוטה מעט לחוץ וגוף מעוטר בחריטה גלית. ספלים מטיפוס זה נפוצים באמצע המאה הו'–ראשית המאה הח' לסה"נ. פך 6 נעשה מטין בגוון צלהב, ולו רכס על הצוואר ושפה פשוטה הנוטה מעט לחוץ. פכים מטיפוס זה נפוצים במחצית השנייה של המאה הח'–המאה הי' לסה"נ. לסירי בישול 7 ו-8 גוף חצי כדורי ושפה ישרה, ולה פרופיל דמוי S, והם נפוצים במאות הח'–הי' לסה"נ. לסיר בישול 9 צוואר קצר ושפת קרדום. סירים מטיפוס זה נפוצים במאות הה'–הז' לסה"נ. לקנקן 10 שפה נוטה לחוץ. לקנקן שק 11 שפה מעובה נוטה לחוץ, והוא נפוץ במחצית השנייה של המאה הו'–המאה הח' לסה"נ. קנקני עזה 12 ו-13 נפוצו במאות הו'–הז' לסה"נ. מקטרת חרס 14 שימשה לעישון טבק, והיא מתוארכת לסוף התקופה העות'מאנית. המקטרת עשויה בדפוס, מטין מפולם וצרוף היטב בגוון חום, היא מעוטרת בעיטור מקדה ולה ערובה בעלת בסיס קעור. מקטרות מטיפוס זה נפוצו במאה הי"ט לסה"נ.

צמיד מתכת. במילוי שמעל רצפת הפסיפס נחשף שבר צמיד (L101, סל 25/2001; איור 1:5) עשוי פליז ומעוטר בסלסול. קצה אחד של הצמיד ישר והשני שבור. ייתכן שיש לתארך את הצמיד לשלהי התקופה העות'מאנית.

סיכום. בחפירה נחשף חלק ממבנה ציבור או בית חווה מפואר מרוצף בפסיפס צבעוני, שנבנה בשולי היישוב מהתקופה הביזנטית. על סמך ניתוח כלי החרס שנמצאו בחפירה אפשר להניח כי המבנה שימש בתקופות הביזנטית והאסלאמית הקדומה (המאות הו'–הט' לסה"נ). מקטרת החרס ושבר צמיד המתכת שתוארכו לשלהי התקופה העות'מאנית מלמדים על חידוש היישוב במקום בתקופה זו. האתר מסומן במפת קרן המחקר הבריטית כחורבה ולא כיישוב, ועל כן אפשר להציע כי הכפר הערבי הסמוך מרשן נוסד בשלהי המאה הי"ט–ראשית המאה הכ'.